• ד"ר יגאל ורדי

היסטריה - הגרפולוגיה ככלי עזר בפתרון חידת אבחון ההיסטריה

אפילוג

מאמר זה מוקדש לזכרו של מורי הפסיכיאטר פרופ' יהודה פריד, אשר נסע לשנת שבתון בפריז בשנת 2000, בהיותו בגיל 60, על מנת לחקור את ההיסטריה. כוונתו היתה לקרוא את הפרוטוקולים של האינקוויזיציה אודות נשים אחוזות דיבוק, אשר הועלו לאחר מכן על המוקד. פריד טען שיש עדויות קליניות-אבחוניות חשובות באותם פרוטוקולים של האינקוויזיציה, והוא התכוון להתחקות אחר המידע החשוב הזה במסגרת חקר ההיסטריה. במקביל לכך, הוא התכוון לקרוא את כתביו של הנוירולוג ז'אן מרטן שארקו במקור (אשר השפיע על פרויד הצעיר בתחילת דרכו בחקר ההיסטריה). מטרתו של פריד היתה לבנות תיאוריה חדשה אודות ההפרעה הנפשית המכונה היסטריה. במהלך שנת השבתון הוא נפטר מהתקף לב, והמחקר נגדע באיבו. מאמר זה הוא ניסיון להמשיך את עבודתו על פי רוח דבריו שהשפיעו עלי בתקופת לימודיי בה נפגשנו, גם באמצעות הרצאותיו וגם באמצעות קריאת ספריו. פריד הדגיש שההיסטריה מייצגת במובהק את המפגש בין גוף לנפש בגלל התופעה הקלינית המכונה המרה (קונברסיה) בה מתיחות נפשית מומרת לפגיעה גופנית ללא רקע סומטי כגון שיתוק של גפה, עיוורון, אילמות, קושי בבליעה וגם הפרעות פסיכוסומטיות שונות.

תקציר המאמר

מאמר זה מבוסס על דילמה אבחונית שמוצגת בספרו של כריסטופר בולאס, היסטריה (תרגום מאנגלית: לירון מור. עורך מדעי: ד"ר איתמר לוי. הוצאת תולעת ספרים, 2009 ;2000. אחרית דבר של ד"ר איתמר לוי מכונה: ""על תעתועי ההיסטריה ועל ההיסטריה של כריסטופר בולאס"). בולאס מציין את העובדה שהאבחון ההיסטרי ירד מן הבמה הדיאגנוסטית במהלך שלושים שנה (1970-2000) ומושג ההיסטריה השתנה בספרות הפסיכיאטרית להפרעות גופניות-סומטיות והפרעות דיסוציאטיביות. הסיבה להיעלמות האבחון ההיסטרי מן הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית בשנים אלו, נבעה בגלל ריבוי הסימפטומים המופיעים באופן מגוון ומנוגד (מאניה, דפרסיה, היפוכונדריה, חרדה, דיכאון וכו') סביב גרעין ההיסטריה. לכן, אנשי המקצוע בקהילה הפסיכיאטרית הגיעו למסקנה שההפרעה המכונה היסטריה, איננה קיימת ויש לפרקה לתתי-הפרעות אחרות. מנגד, משנת 2000 הדיון אודות הפרעת ההיסטריה חזר שוב לבמת הדיון המקצועי, והשאלה העומדת לדיון הינה מה מהותה של ההיסטריה מאחורי ריבוי הסימפטומים המאפיינים אותה.

במאמר זה מטרתי הינה להציג את הבעיה האבחונית אודות ההיסטריה. עקב ריבוי הסימפטומים המאפיינים אותה, השאלה העומדת לדיון האם ניתן להראות שיש מכנה משותף לכל הסימפטומים המרובים, באמצעות הצגת גרעין מהותי אודות ההיסטריה. המתודה הגרפולוגית משמשת ככלי עזר תיאורטי ופרקטי בהתמודדות מול סוגיה זאת.

כל הפרעה נפשית מתאפיינת בתסמונת של סימפטומים וסימנים. היות והפרעת ההיסטריה מתאפיינת בריבוי של סימפטומים, הקהילה המדעית הפסיכיאטרית הגיעה למסקנה שכנראה שההיסטריה כקטגוריה אבחונית איננה תקפה ולכן יש לפרקה לתתי-קבוצות: היסטריה קונברסיבית, היסטריה דיסוציאטיבית ובנוסף לכך תחלואות כגון הפרעות סומטיות, הפרעות אכילה, הפרעות קשב וריכוז וכו', כנלווים לאותם סימפטומים מרובים שנהגו לקשר אותם להיסטריה. טענתי הינה שיש להבין את הנוירוזה ההיסטרית על בסיס הפרעת האישיות ההיסטריונית. הפרעת האישיות ההיסטריונית סובבת סביב גרעין של "רצונות מנוגדים" כלומר אמביוולנטיות ולא סביב הדחף המיני כפי שטען זאת פרויד. האמביוולנטיות גוררת לשיתוק קונברסיבי ועל מנת להילחץ מאותו שיתוק, הנפש מרפאה את עצמה באמצעות פירוק דיסוציאטיבי לעבר חשיבה פנטזמטית וריגוש אאופורי. המעגל המחזורי בין השיתוק הקונברסיבי לפירוק הדיסוציאטיבי, הוא המיילד את ריבוי הסימפטומים של ההיסטריה.


חלק א': הצגת הבעיה: ההיסטריה כתופעה רבת-פנים

היעלמותה של ההיסטריה מן הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית

מטרת מחקר זה הינה להבין את הדיאגנוזה של ההיסטריה לנוכח המשבר שהקהילה המדעית הפסיכיאטרית נחשפה אליו. הקהילה הפסיכיאטרית העלימה את קטגורית ההיסטריה בקלסיפיקציה, בטענה שהיא רב-סימפטומטית. לכן המסקנה שהגיעו אליה הינה שההיסטריה איננה קיימת, ויש הכרח לפרקה לשתי הפרעות שונות נבדלות: הפרעות סומטיות והפרעות דיסוציאטיביות. מצד שני, ישנם אנשי מקצוע הגורסים שההיסטריה קיימת במלוא עוצמתה ואף מכנים אותה, בהשפעתו של בולאס, "כהיסטריה ממארת". בתור שכזאת, הם מוסיפים שלעולם לא נדע כמה מן המאושפזים בבתי חולים לחולי נפש אשר אובחנו כסכיזופרניים, מאני-דפרסיביים וגבוליים, היו למעשה היסטריים ממאירים. על מנת למנוע אשפוזים שגויים אלו, מן הראוי להעמיד מחדש על במת הדיון המקצועי את השאלה מהי היסטריה, מה המאפיינים הסימפטומטיים והפסיכודינמיים של קטגוריה פסיכופתולוגית זאת.

ההיסטריה היא תופעה רבת-פנים, רבת-סימפטומים

ההיסטריה היא תופעה רבת-פנים והיחס אליה רווי ערכים ושיפוטים. ההיבט התרבותי משפיע באופן משמעותי על הבנתה. מה שמייחד את ההיסטריה איננו רק גלגולי התיאוריות ושיטות הטיפול, אלא בעיקר גלגול הסימפטומים המאפיינים אותה. ההיסטריה של היום אינה נראית כמו היסטריה של פרויד, וזאת שונה מן ההיסטריה של ימי הביניים. ההיסטריה היא תופעה אלסטית. הסימפטומים שלה משנים צורה בכל הקשר תרבותי, כאילו היו חיישנים המגיבים לרוח הזמן. ישנם חוקרים שהגיעו למסקנה שאין עוד היסטריה. היו שטענו שההיסטריה לא נעלמה, אלא שמעולם לא היתה. חוקרים אחרים שואלים מה נשאר קבוע באפיון ההיסטריה, אם הסימפטומים משתנים בצורה כל כך קיצונית? כלומר מה מהות ההיסטריה, האם היא אוניברסלית, מה העקביות מעבר לתופעות המשתנות. רבות מהתופעות שבעבר היו מוגדרות כהיסטריה, מופיעות כיום תחת כותרות אחרות: הפרעות קשב, עייפות כרונית, הפרעות אכילה, התמכרויות למיניהן, כתות תימהוניות, סטראוטיפים מגדריים בפרסומת, באמנות ובכל תחומי התרבות. הדימוי הפופולרי של מצב היסטרי בא לידי ביטוי בקונצרט רוק כאשר הקהל נרגש ומתעוות למול הזמר/ת. כמו כן, דימוי פופולרי של היסטריה בא לידי ביטוי במכשפות וקדושות, נשים וולגאריות וחסודות, גברים אימפוטנטיים ודון ז'ואנים. רבים אמרו כי אינם יכולים להגדיר מהי היסטריה, אולם מזהים אותה כאשר נתקלים בה. לעומת זאת, טענתה של איליין שוואלטר הינה שההיסטריה לא רק שלא נעלמה, אלא שהיא נפוצה היום לא פחות ואולי אף יותר מבעבר.

כל פסיכולוג רואה את ההיסטריה בצורה שונה

ההיסטריה הקלייניאנית שונה מהפרוידיאנית, וזו הצרפתית שונה מהאמריקאית. לכן, השאלה היא האם ההיסטריה היא רק הבנייה תיאורטית פיקטיבית, שאין מאחוריה תופעה אמיתית. כל מטפל רואה בעיני רוחו היסטריה שונה. הדבר משול לאותו פיל שכל אחד מן העיוורים ממשש אותו מצד אחר וכל אחד מתאר אותו אחרת. ההיסטריה היא סוג של פיל, שאף אחד אינו יכול לראותו בשלמותו.

ההיסטריה לא נעלמה אלא שינתה צורה

מושג ההיסטריה משול למושג האהבה. ברור שאהבה הטרובאדורית של ימי הביניים שונה מן האהבה בת-זמננו. יהיו כאלו שיסיקו שהאהבה היא פיקציה, אך אחרים יסיקו דווקא שהאהבה היא תופעה אוניברסלית, היכולה להתבטא באינסוף צורות פרטיקולריות. ואכן, ישנה דעה הגורסת שדווקא ריבוי התיאוריות מעיד על כך שההיסטריה היא תופעה ראשונית עמוקה והיא יכולה להתבטא בצורות שונות. ג'ולייט מיטשל טוענת שההיסטריה לא נעלמה אלא שינתה צורה והיא מופיעה במסווים שונים: הפרעות אכילה, מיניות כפייתית וצריכה פורנוגרפית, חרדות קטסטרופליות ותגובות פוסט-טראומתיות. היא חוקרת את הלם הקרב כתופעה של דיסוציאציה היסטרית. המעבר האטיולוגי בהבנת ההיסטריה, מהרחם למוח, גרם לעידוד מחקרים הבאים למצוא קטגוריות מבחינות בין המוח הנשי מול המוח הגברי. היה ניסיון לקשר בין היסטריה לאופי הנשי כלומר, עצבים חלשים, פתיינות, מיניות יתר או תת-מיניות, קלות דעת, הגזמה אמוציונלית ואף סקרנות. גברים היסטריים תוארו כבעלי אופי נשי.

חלק ב': ההיסטוריה של ההיסטריה

ההיסטריה בתקופה הקדומה

ההיסטריה תוארה כמחלת הרחם (היסטרה ביוונית). היא מתוארת בפפירוסים מצריים קדומים וגם באיורים ובכתבים מהמזרח הרחוק. היא מוזכרת לראשונה בשמה בכתבי אבי-הרפואה היפוקרטס, במאה החמישית לפני הספירה. היפוקרטס ראה זאת כמחלה של נשים המוסברת על ידי התיאוריה של "הרחם הנודד". כיום מבינים שההיסטריה חלה גם על גברים. במאה השנייה לספירה, הרופא הרומי גלינוס, המשיך ופיתח את תיאוריית הרחם הנודד וההפרשות הרחמיות (המקבילות לזרע הגברי), והוסיף כי ההיסטריה נגרמת על ידי חסך מיני אצל נשים בעלות תאווה חזקה וכי היא נפוצה בעיקר בקרב בתולות, נזירות ואלמנות, ולעיתים גם נשים נשואות. גם היפוקרטס, גלינוס ואחרים חשבו שהרחם משתחרר ממקומו ונטפל לאיבר אחר, נצמד, חונק ומרעיל אותו. בעת החדשה, נוכחו לדעת שמבחינה אנטומית הרחם קשור למקומו ואינו יכול לנדוד או להיצמד לאיברים פנימיים אחרים. אולם, הדמיון הרפואי שימר את הפנטזיה של עוויתות רחם, הפרשות רחמיות רעילות, רחם ממית, רחם כמטאפורה לקבר.

ההיסטריה בתקופת הכנסייה הנוצרית

במקביל לכתבים הקלאסיים, הכנסייה הנוצרית הכניסה בימי הביניים את השטן לתמונה. לטענתה ההיסטריות הן מכשפות אחוזות דיבוק, והדרך הראויה לטפל בהן היא שריפה על המוקד, או לסירוגין להכתיר אותן כקדושות. ברנסנס טיפלו בהיסטריה בתרופות צמחיות, או בעזרת עיסוי וגינלי מידי מיילדת, עד שהחולה הגיעה לפורקן של "עוויתות היסטריות".

ההיסטריה בתקופת הנאורות

הפילוסוף מן המאה ה-20, מישל פוקו, מתאר בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה, את חקר ההיסטריה כאבן יסוד בהתהוות הרפואה והפסיכיאטריה המודרנית במהלך המאה ה-18. הוא הציג את הקשר בין תופעות גופניות בהיסטריה, לבין היפוכונדריה כשתי אבחנות דומות של "מחלות עצבים" ו"מחלות רוח". לימים התגלגל האבחון ההיסטרי לקישורים עם חרדות ותופעות פסיכוסומטיות. ההיסטריה נתפסה כסוג של עונש, או הוכחת אשמה על פעילות יתר של התשוקה ושל הדמיון המיני.

ההיסטריה בתקופת המאה ה-19

בסוף המאה ה-19 ההיסטריה הפכה למגיפה בערי אירופה. לפי הערכת רופא בן-התקופה, כרבע מן הנשים בערים הגדולות סבלו מהיסטריה. בבית החולים סלפטרייר בפריז, בו התמחה פרויד הצעיר אצל שארקו, הגיע מספר המאושפזות לארבעת אלפים נשים בו-זמנית. בית החולים פיתח טיפול אכזרי שכלל אשפוז בכפייה בתנאים קשים. ההיסטריות נקשרו, הופשטו, נאזקו בסדין וטופלו במכשירים ובזרמי מים חזקים. ההצגות הקליניות של שארקו בפני תלמידיו, הציבו את ההיסטריה על הבמה, בפני קהל של גברים צעירים, כשהיא מהופנטת, מתעוותת, ממלמלת, מתעלפת, מפגינה שילוב אקסטטי של נועזות ושל חוסר שליטה.

ההיסטריה בדמות האישה הפגיעה מול האישה האימפולסיבית

ההיסטריה מקושרת גם למוסר הפוריטני בחברה הבורגנית. היא הפכה לדמות ספרותית ותיאטרלית מרתקת, בין אם בדמות האישה המתעלפת, המשלבת פגיעות ועוצמת רגש, ובין אם בדמות האישה האימפולסיבית, על וידוייה הדרמטיים וייסורי הכמיהה הרומנטיים שלה. הנשים של הציירים גוסטב קלימט ואגון שילה (וגם הגברים שלו), בני-זמנו של פרויד בוינה, כמו הציור האקדמי הצרפתי על סלסולי הפיתוי התמימים שלו, היו ציורים היסטריים שפנו לטעמו של קהל היסטרי. ההיסטריה היתה חלק מהתרבות.

ההיסטריה על פי פרויד

פרויד קיבל משארקו את דקות האבחון של ההיסטריה, את הרגישות להבעות הפנים ולשפת הגוף, שפה תיאטרלית מרתקת אך לא מפוענחת. כמו כן, הוא ירש משארקו את הקישור הבסיסי בין ההיסטריה לבין המיניות. החוליה החסרה בתמונה נגעה לפענוח המשמעות הנפשית של המחלה – משמעות ההיסטריה. הפסיכואנליזה נולדה מתוך חקר ההיסטריה. הספר מחקרים בהיסטריה (1895), אותו כתב פרויד יחד עם עמיתו יוזף ברויר, מעביר את ההיסטריה מתחום הגוף אל תחום הדיבור. המצאת "הריפוי בדיבור" היא רגע הלידה של הפסיכואנליזה מתוך ההיסטריה. פרויד שאף לא רק לטפל אלא גם להבין את מבנה העומק של ההיסטריה, מבנה שאיננו שונה, כך הסתבר לו בהדרגה, ממבנה העומק של החלום. בשנים אלו יש את גילוי הלא-מודע, ההדחקה, הסימבוליזציה, המיניות הילדית, הקשר בין הגוף לנפש, הבחנה בין מציאות נפשית למציאות חיצונית. אלו היו שנות האנליזה העצמית של פרויד (כולל אבחונו העצמי כהיסטרי), ראשית בשימוש בספה, שהיה כלול בו שיטת האסוציאציות החופשיות ודרך ההקשבה האנליטית. ההיסטריה הפכה ממחלת עצבים לתופעה נפשית בעלת משמעות. חקר ההיסטריה לצד חקר החלום הם חוד-החנית של האוונגרד הפסיכואנליטי בראשיתו. המאמר הראשון של פרויד בנושא היסטריה (1886) תאר טיפול בגבר היסטרי, אך כל תיאורי המקרים המאוחרים עסקו בנשים.

היעלמותה של ההיסטריה

ריבוי הסימפטומים המאפיינים את ההיסטריה העלה את הספק האבחוני, האם בכלל קיימת הפרעה נפשית כזאת המכונה היסטריה. דבר זה תרם למיעוט העניין בהיסטריה עד כי במהלך שנות השישים והשבעים של המאה ה-20 נשמעו טענות כי ההיסטריה נעלמה. ספרי דיאגנוסטיקה רבים, כולל ה-DSM2 וויתרו על ההיסטריה ודיברו רק על "אישיות היסטריונית" או על הפרעת אישיות היסטרית. קישור בין היסטריה להפרעות אישיות התפתח בעיקר בכתבי פסיכולוגיית-האני בארה"ב במהלך שנות ה-60.

חלק ג': היעלמותה והולדתה מחדש של ההיסטריה –

סימפטומים ופסיכודינמיקה

הפרעת אישיות היסטריונית למול נוירוזה היסטרית

אציג להלן באופן משולב, את הסימפטומים של ההיסטריה ובמקביל הסברים שונים אודות הפסיכודינמיקה המתחוללת מאחורי הקלעים ביצירת אותם סימפטומים. אפתח בהצגת התמונה הקלינית אודות הסימפטומים המקובלים כיום בתיאור שתי הפרעות במקביל: הפרעת אישיות היסטריונית, לעומת נוירוזה היסטרית.

הפרעת אישיות היסטריונית מתאפיינת בהתנהגות צבעונית, דרמטית ומוחצנת. ההתנהגות מלווה במרכיב סקסואלי פתייני, לעיתים פרובוקטיבי מבחינה מינית. יש הבדל בין גברים לנשים. על פי ה-DSM5 הפרעה זאת מתאפיינת בדפוס נרחב של רגשות יתר וחיפוש אחר תשומת לב. האינטראקציה עם אחרים מאופיינת בהתנהגות בלתי-תואמת ובעלת אופי מפתה. יש הצגה של שינויים מהירים וביטוי שטחי של רגשות. משתמשים באופן עקבי בחזות חיצונית על מנת למשוך תשומת לב לעצמם, בעלי סגנון דיבור תיאורי בצורה מוגזמת יחד עם דלות בפרטים. מציגים רגשות בצורה דרמטית ומוגזמת. ניתנים להשפעה בקלות על ידי אחרים. נוטים לתפוס מערכות יחסים עם אחרים כאינטימיות יותר ממה שהם במציאות. מנגנוני ההגנה המרכזיים הם הדחקה והתקה.

נוירוזה היסטרית: קיימת הבחנה בין שני סוגים של הפרעה שנקראו בעבר היסטריה: הפרעה סומטית והפרעה דיסוציאטיבית (על פי DSM4 ). הפרעות דיסוציאטיביות כוללות אמנזיה דיסוציאטיבית, פוגה, הפרעת זהות, הפרעת דה-פרסונליזציה. הפרעות סומטיות כוללות, הפרעת המרה (קונברסיה), הפרעת כאב, היפוכונדריה והפרעת גוף דיסמורפית.

היסטרית המרה למול היסטרית חרדה

פרויד מבחין בין היסטרית המרה (היסטריה קונברסיבית) לבין היסטרית חרדה. הראשונה מאופיינת בסימפטומים גופניים ואילו השנייה, מתאפיינת בהתקפים של חרדה דיפוזית ולכן יש לה מכנה משותף עם פוביות. הטענה היא שבשני המקרים הוא מבוסס על הדחקה של משאלות מיניות קונפליקטואליות (משאלות ביסקסואליות, אדיפליות, פנטזיות של גילוי עריות, של אונס או של פיתוי). למשאלות אלו יש משאלות סותרות כגון משאלות הטרוסקסואליות או הומוסקסואליות, אהבה לצד משאלת מוות. הפנטזיה היא הגורם המכריע באטיולוגיה של ההיסטריה ולא רק הטראומה (תיאור המקרה של דורה – נכתב ב-1900 ופורסם ב-1905).

כתב החידה של ההיסטריה לנוכח גלגולי הסימפטומים

החשיבה ההיסטרית ממחישה את האינטליגנציה של הלא-מודע, את עושר הדמיון של הפנטזיה. האנרגיה הפולימורפית של כאבים ושיתוקים גופניים, היעדר חישה או מחיקת זיכרון, שיתוק רגשי או מנגד התנהגות אקסטנצרית, הם היוצרים את ההיסטריה. כל אלו הם כתב חידה המתפענחת באנליזה. המורכבות העיקרית של ההיסטריה היא בגלגולי הסימפטומים המאפיינים אותה ומעלים את השאלה לגבי קביעות זהותה של הקטגוריה האבחונית הזאת.

ארבעת השלבים של ההיסטריה על פי שארקו

שארקו הבחין בין ההיסטריה הקטנה להיסטריה הגדולה. במסגרת ההיסטריה הגדולה, הוא הציג את גלגולם של הסימפטומים על רצף של ארבעה שלבים וחיפש את החוק השולט בהתקפה ההיסטרית על שלביה השונים. השלבים הם כדלהלן: השלב האפילפטי, השלב הליצני: מצב של תנועות לא מוגדרות, כגון התקמרות עמוד השדרה (תנועה מזוהה עם התקפות של היסטריה), שלב מחוות מלאות הרגש המתאפיין בהזיות, טירוף או באקסטזה היסטרית. השלב האחרון הוא השלב התיאטרלי ביותר בהתקפה כולה, ובו אינספור תנועות, מחוות והבעות פנים. הן מסמנות את האופן שבו הופכות ההזיות ההיסטריות לתנוחות גוף. תנוחות אלה תועדו על ידי שארקו וריקר בסדרה של תצלומים אשר התלוו אליה טבלאות וכותרים. מטרתו של שארקו היתה לבנות דקדוק של הדמות האנושית המבוססת על המעבר של אותם ארבעת השלבים המייצגים את ההתקף ההיסטרי (השלב האפילפטי, הליצני, מחוות רגשיות והתיאטרלי). לתדהמתו הוא גילה שאפשר למצוא תופעות מקבילות בציורים וביצירות אמנות גרפיות. ניתן לראות זאת בבירור בציוריו של אגון שילה, בהם הדמויות הנשיות והגבריות כאחד, מוצגות בעוויתות מוטוריות. חלק מציורים אלו צוירו על ידי שילה בבתי חולים לחולי נפש.

ההיסטריה כמכסה את קיומה של תשתית דיכאונית

ישנה טענה שההיסטריה מכסה על תשתית דיכאונית כלומר, היא באה לגונן על מבנה עומק דיכאוני כבד. הטענה הינה שאם מטפלים בהיסטריה, עלולים לקבל אלטרנטיבה של דיכאון וכאב נפשי שקשה לעמוד בהם. ב-1974 בכנס בינלאומי המכונה "היסטריה היום", דיברו כל הנואמים על כך שההיסטריה היא מערך הגנתי שנועד לשלוט בדיכאון או בחרדות פרימיטיביות פסיכוטיות ובד"כ לא מיניות אלא אגרסיביות (לפלאנש).

ההיסטריה הממארת

בולאס טובע את מושג "ההיסטריה הממארת". ההיסטריה הממארת מתאפיינת בכך שמתחוללת העברה מורכבת של הפציינט למטפל, כולל הפעלה מסיבית של הזולת, כולל השלכות ואקטינג אאוט. ההיסטריה כרוכה ביחסים בינאישיים סבוכים, סוערים ורצופי משברים. ההיסטריים חוששים שאחרים לא מאמינים להם. הם נוטים להגזים. היחסים עימם מאופיינים בסערות ובתנודות רגשיות עזות, הם לא אמינים וגם הסבל שלהם נתפס כלא-אמין. רונלד בריטון מציג את הקרבה בדמיון בין היסטריה לבין הפרעת אישיות גבולית, שהיא גם רבת-פיצולים. מנגד, האבחנה המבדלת הינה שבהיסטריה יש העברה נגדית ארוטית שלא קיים בגבולי.

ההיסטריה כעצמי כוזב

מסעוד חאן (1983), ברוח של דונלד ויניקוט, אפיין את ההיסטרי כסובל ממרירות או מטרוניה (grudge) הנובעת מחוסר סיפוק כרוני. מה שתואר אצל פרויד כחוסר סיפוק מיני, מתורגם על ידי חאן למושגים של עצמי כוזב, זאת מעבר לדיכאון העומד מאחורי ההיסטריה הנחשפת גם בתחושת ריקות של חוסר קיום.

ההיסטריה כתנועת מטוטלת בין קטבים מנוגדים

הגישה ההתייחסותית בשונה מפסיכולוגית העצמי, מגלה את העניין המחודש בהיסטריה בעשרים שנים האחרונות. ליונלס וברומברג מדברים במושגים של דיסוציאציה בין חלקי עצמי. ההיסטרי נע בין הגברי לנשי, בין האקטיבי לפסיבי, בין הפאלוס לסירוס. קיים מרחב תיאטרלי שהמטפל אינו צופה מן היציע אלא נמצא על הבמה, הוא משתתף בעל-כורחו במחזה רב-הדמויות בתהליך הטיפול.

היסטריה כגודש ושפע מחשבתי ורגשי

בפסיכואנליזה הצרפתית 1974 – אנדרה גרין וז'אן לפלאנש הציגו את הקשר בין היסטריה למאניה. בשניהם יש מרכיבים של גודש ושפע: הצפה מחשבתית ורגשית, ריגוש מוטורי, חושי ומיני (אם כי יש גם היסטריה של חסר כלומר, של קרירות וניתוק רגשי ומיני, הקרובות יותר לדיכאון וליצר המוות).

ההיסטריה כמעטפת של ריגושים

ג'ויס מקדוגל טבעה את המושג "היסטריה ארכאית" המדגיש את מיקומו של הגוף המיני הפרה-גניטלי. היא מדגישה את הקשר בין היסטריה לבין היפוכונדריה, תופעות פסיכוסומטיות, התמכרויות, קשיי פוריות והפרעות אכילה. ז'אק לאקאן (1952) מתאר את ההיסטריה כתשוקה של האחר כלפיו. עצם הרצון להיות נאהב גורר לכיוון של התשוקה לפיתויו של האחר. לשם כך, עליו להפעיל את האחר, לרגש אותו, לשלוט בו ולהחליש את יכולות החשיבה שלו. ההיסטרי מעדיף להתקיים בסדר הדמיוני ולא לעבור לסדר הסימבולי, להישאר בפנטזיה כדי למנוע חשיבה על השאלה שאין לה תשובה: מה אני, גבר או אישה? הוא מעדיף להישאר עם שאלה לא מנוסחת ובלתי-פתורה, שכן ידיעת האמת על עצמו מאיימת עליו. בהשפעת לאקאן רנה מאזו'ר ואני אנזייה דיברו על הצפה חושית ועושר דמיון של ההיסטרי, לבין מניעת חשיבה והבנה מילולית. אנזייה מדברת על "מעטפת של ריגושים" המונעת גלישה לדיכאון.

אין מין בלי פנטזיה

ז'ולייה קריסטבה (1996) מדברת על התשוקה ההיסטרית המתקיימת ברמה הגופנית והתחושתית הקדם-לשונית. ההיסטרי מותקף מבפנים על ידי דחפים מעוררי חרדה שהוא צריך לשלוט בהם, תוך כדי שליטה מניפולטיבית באנשים שמסביבו. בהיסטרי יש עודפות, עודף תשוקה, עודף גרייה חושית ורגשית, עודף של חרדה. גורלו של ההיסטרי נע בין שני קטבים: האם המיניות תחגוג, או מנגד, האם היא תרד למחתרת ותישאר סודית, פנטזמטית ואוננותית. ההיסטריה בוחנת את גלגול העצמי הגופני והמיני. היסטריה הוא ספר על המיניות אך בעיקר הוא ספר על הדמיון. שכן, המיניות האנושית כרוכה בפעילות הדמיון. אין מין בלי פנטזיה.

ההיסטריה כמאבק בין הנזירה לזונה

המופע ההיסטרי הממאיר ברמה הקיצונית שלו, בא לידי ביטוי כלפי חוץ במראה צבעוני למדי. ישנה נטייה של האישה למרוח אודם קצת הצידה, לעיתים המסקרה נוזלת, לפרקים הבגד קרוע או הנעל שבורה. ההיסטרית נוטה לקרוא בשמו הפרטי של המטפל ולהחמיא ללא גבולות עד כדי פריצה בדמעות של הכרת תודה. כל אלו מייצגים הצפה רגשית יתרה. הדיבוק ההיסטרי מתאפיין ברוחות רפאים זרות ופולשניות. היסטריים ממאירים מרגישים עקורים ממקומם בשל ערב-רב של אחרים, אשר גדשו כבר מזמן את העצמי. במקרים של פסיכוזה היסטרית ניתן לראות את העצמי מרוקן. ההיסטרי הממאיר מחפש רגרסיה בצורתו הבסיסית של העצמי. יש מפלט פרדוקסלי בקטגוריה של ריבוי אישיויות. דונה וגרין כינו את הפסיכוזה ההיסטרית כפסיכוזה ריקה. מה שנראה כשיגעון בלתי-נשלט, עשויים ההיסטריים לחדול לפתע מכל ייצוג ולשוב למצב של צלילות יוצאת דופן, כלומר חזרה לנורמליות או אל תוך פסיכוזה ריקה, אל תוך אילמות מבחירה, אשר בא לידי ביטוי גם בגוף נוקשה ועצמי קפוא, מבט מקובע וקשב שמיעתי משותק. בהיסטריה הסגפנית ניתן לראות את העצמי חוזר להקפאה עמוקה. יש מפגש בין עצמי אנטי-מיני לבין עצמי אחוז בדיבוק מיניות. קיים מאבק בין האלימות של הנזירה לבין האלימות של הזונה.

חלק ד: הצגת הפתרון – ההיסטריה כמטמורפוזה של רצונות

ההיסטריה כפונקציית הרצון המייצגת חוויה של אמביוולנטיות (רוצה ולא רוצה)

אישיות האדם מתאפיינת בתפקודים נפשיים שונים כגון חשיבה, הרגשה, רצון, יחסי אנוש וכו'. נאמר שמותר האדם הוא החשיבה ולכן המסקנה הטבעית המתבקשת הינה שפונקציית החשיבה היא הדומיננטית באפיון אישיות האדם. טענתו של פרויד על בסיס התורה הפסיכואנליטית, הינה שהמין הוא התפקוד הדומיננטי. ויקטור פרנקל יטען שמשמעות החיים הוא התפקוד המהותי של האדם. היינץ קוהוט ישים את הדגש על תפקוד הסלף-העצמי וכן הלאה. חקר ההיסטריה שם את הדגש על פונקציית המין בהבנת הפסיכודינמיקה של אותה קטגוריה פסיכו-פתולוגית. טענתי הינה שההיסטריה מבוססת במהותה על פונקציית הרצון, והרצון מתאפיין כפונקציה המרכזית באישיות האדם. דעה זאת מבוססת על הפילוסופיה של ארתור שופנהאואר שגרס של כל ההוויה מבוססת על הרצון העיוור. נושא זה יורחב להלן. טענתי הינה שמהותה הפסיכודינמית של ההיסטריה היא האמביוולנטיות הגוררת לשיתוק קונברסיבי וזה מחייב היחלצות לעבר מסלולים סימפטומים מגוונים, כפי שתואר לעיל ויורחב להלן.

מותו של החמור של בורידן

כשבוחנים את הפגיעה של תפקוד הרצון במחלת הפסיכוזה והסכיזופרניות השונות, כפי שהציג זאת הפסיכיאטר אויגן בלוילר, שמים לב ששיבוש תפקוד הרצון מתאפיין באמביוולנטיות בעוצמות שונות. האמביוולנטיות באה לידי ביטוי ברצונות מנוגדים של רוצה ולא רוצה, של רוצה ואסור, רוצה ומפחד, רוצה ומתבייש. הרצון מתאפיין בעוררות (אקסיטציה) ובמקביל בניגוד המשלים שלו, כלומר בעכבה (אינהיביציה). זאת מהותה של האמביוולנטיות, שילוב קומפלמנטרי בין אקסיטציה לאינהיביציה. בימים כשגרתם, כאשר אדם מרגיש את עצמו כאוטונומי, כלומר כאדון לעצמו ולגורלו, האמביוולנטיות המאפיינת אותו בחיי היומיום, נתונה לוויסות ולשליטה. האדם יודע להשתחרר מתחושת השיתוק האמביוולנטי (סינדרום החמור של בורידן שיתואר להלן), לעבר הכרעה לאחת משתי האפשרויות – עוררות או עכבה. הכרעה זאת מחייבת לבצע בצורה לא מודעת עיוותים קוגניטיביים. זה מוכר בתיאוריה של לאון פסטינגר המכונה "דיסוננס קוגניטיבי", בה האדם נדרש לעוות מידע על מנת לאפשר לעצמו להילחץ מסיטואציה קונפליקטואלית. באופן מטאפורי, הפילוסופיה הציגה את האמביוולנטיות באמצעות הסיפור של "החמור של בורידן". הפילוסוף בורידן נתן לחמורו שתי קערות אוכל ושם אחת בצד ימין ואחת בצד שמאל, שתי הקערות באותו גודל, באותו צבע ובאותו ריח. החמור נחשף לאמביוולנטיות והתקשה להחליט האם לאכול את האוכל מצד שמאל, או את האוכל מצד ימין. לבסוף הוא מת מרעב. האדם הנורמטיבי יודע להיחלץ מאותה אמביוולנטיות משתקת ולבחור בצד ימין או בצד שמאל גם במחיר של רמייה עצמית, רציונליזציה ושכנוע שצד אחד עדיף על השני, גם כאשר זה איננו נכון. לעומתו, הפסיכוטי והסכיזופרן לוקים בחוויית אמביוולנטיות מוטורית, רגשית וקוגניטיבית. זה גורר לתחושת קטטוניה של אי-יכולת להחליט ולפעול בשלושת המישורים הללו. בניגוד לטענתו של פרויד שההפרעה ההיסטרית מבוססת על הדחקות מיניות בלתי-פתורות, טענתי הינה שהחולה ההיסטרי מתאפיין באמביוולנטיות הגוררת אותו לשיתוק קונברסיבי או להיחלצות לעבר אימפולסים פנטזמטיים-אאופוריים. טענתי הינה שהאמביוולנטיות יכולה להתמקד במין אך במקביל גם ברגשות, משמעות חיים וכיוצא בזה, כפי שיתואר להלן.

הרצון העיוור הלא-מודע לעומת הרצון המודע והתכליתי

הפסיכואנליטיקאי ארווין יאלום מציג את האבחנה המבדלת של הרצון, בהשפעת הפסיכולוג אוטו ראנק, כרצון לא-מודע (הרצון העיוור על פי שופנהאואר) המניע את התנהגות האדם באופן סיבתי, לבין הרצון המודע הפועל בצורה תכליתית ורציונלית. יאלום מציין שהרצון משלב בתוכו גם את תשוקת הרצייה העיוורת, אך גם את הרצייה התכליתית והפרו-אקטיבית לעבר העתיד, כפי שהפרשנות האטימולוגית במילה will באנגלית מתפענחת כעתיד.

הרצון העיוור על פי שופנהאואר

הפילוסוף ארתור שופנהאואר טען שמבחינה מטאפיזית כל היקום בנוי ממהות אחת והיא הרצון אותו הוא כינה במושג "הרצון העיוור". לטענתו, גם האדם מתאפיין במהותו באותו רצון עיוור מכיוון שהוא חלק מאותו יקום. שופנהאואר הציג את הרצון כמצב של רצייה תמידית ללא שובע. לא לחינם הוא בנה פילוסופיה פסימיסטית אודות החיים. מה שזיגמונד פרויד יכתוב מאוחר יותר "כתרבות ללא נחת" בטענה שהאדם הוא תמיד נוירוטי, תמיד נתון למאבק בין עקרון העונג לעקרון המציאות, ולעולם לא יגיע לסיפוק, רוויה ונחת מלאים, כך טען שופנהאואר ותאר את טבע האדם – רצייה תמידית ללא שובע.

הרצון לעוצמה על פי ניטשה

הפילוסוף פרידריך ניטשה שהושפע משופנהאואר, פיתח את מושג הרצון לעבר המושג "הרצון לעוצמה". יש המפרשים את הרצון לעוצמה שהציג ניטשה כרצון לכוח, אך לא לכך ניטשה התכוון. ניטשה תאר את הרצון לעוצמה כרצון "להתגבר" על האדם לעבר ייחולים להגיע למצב של על-אדם. ההתגברות באמצעות כוח הרצון, שהוא הרצון לעוצמה, מתאפיינת על פי ניטשה ככוח שאמור לבצע אינטגרציה בפיצול הפנים-אישיותי. כלומר על פי ניטשה תפקוד הרצון משמש כתפקוד מתכלל-אינטגרטיבי של כוחות הנפש המפוצלים. העל-אדם מייצג את אותו אדם שהצליח להתגבר על עצמו.

ההיסטריה כקשורה למין אך בראש ובראשונה כקשורה לרצון האמביוולנטי

נוטים לייחס את ההיסטריה באופן ישיר לתפקוד המין ולא לחינם. מבחינה אבולוציונית, האדם נדרש להמשיך את הקיום מדור לדור באמצעות רבייה. לכן, תפקוד המין הוא כה דומיננטי בהשפעה האישיותית על האדם. מצד שני, השכיל לתאר זאת פרויד, המין מתבצע במסגרת גבולות ואיסורים. לא הכל מותר. זה מתחיל בקונפליקט האדיפאלי, בו נדרש האדם להתגבר על גילוי עריות וממשיך בנורמות חברתיות המנתבות את ההתנהגות המינית של האדם במסלולים מבוקרים. בניגוד לדעה של פרויד הגורסת שהחברה מטילה איסורים על עקרון העונג של האדם, הפילוסופים ז'יל דלז ופליקס גואטרי טענו שהחברה הקפיטליסטית נוטה לגרות ולהעצים את הדחפים ולא לעכב אותם, מתוך מטרה לגרום לאדם להיות צרכן אקטיביסטי. החשוב בעבורנו הוא ההבנה שגם פה, הדחפים של האדם מנותבים על בסיס נורמות חברתיות המצוות "עשה ואל תעשה" ואינן מתירות פורקן ספונטני של האיד והליבידו. ההיסטריה מתאפיינת באותה אמביוולנטיות הנוצרת בקונפליקט בין עקרון העונג ועקרון המציאות, בין התשוקה לבין האיסורים.

הרצון והקשרו למדרג הצרכים על פי מאסלו

על פי תיאורית מדרג הצרכים של אברהם מאסלו, ניתן לקשר את הרצון גם בהקשר המיני, אך לא רק בו. הרצון של האדם בא לידי ביטוי גם ברצון להשתייך חברתית, רצון לזכות באהבה והערכה, רצון להישגיות ומימוש קריירה, רצון להגיע לחוויות שיא רוחניות. כלומר, תפקודי המין, השתייכות חברתית, צורך של הסלף לקבל הערכה, הישגיות בקריירה, משמעות החיים וכו', מקושרים כולם לגורם אחד והוא הרצון. כלומר הטענה הינה שהרצון, המודע והלא-מודע, הוא התפקוד המהותי בנפש האדם ומיוצג כגזע של עץ אשר קשור לענפים השונים של יתר תפקודי הנפש.

הפרעת האישיות ההיסטריונית כתשתית להבנת נוירוזת ההיסטריה

הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית מבחינה בין הפרעת אישיות ההיסטריונית, לבין נוירוזה היסטרית. כיום בקלסיפיקציה החדשה, נמחק מושג הנוירוזה ההיסטרית והשתנה לשתי הפרעות נפשיות: הפרעות סומטיות והפרעות דיסוציאטיביות. טענתי הינה שהפרעות האישיות הן הבסיס לכל הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית. כמו כן, אני מוסיף שזהותו של האדם היא קליידוסקופית (קולאז'ית) ומתאפיינת בתרכובת של הפרעות אישיות שונות. לכן, המסקנה שלי הינה שהפרעת האישיות היא הבסיס להבנת הנוירוזה, גם הסומטית המתאפיינת בהמרה (קונברסיה) של עיוורון, שיתוק, קושי לבלוע (גלובוס היסטריקוס), להפרעות סומטיות ופסיכוסומטיות שונות, וגם הדיסוציאטיבית המתאפיינת בשכחות (אמנזיה), בריחות (פוגה) והצפה של חרדה. הבה ואסביר זאת.

הפרעת האישיות ההיסטריונית בשתי מגמות נוגדות: עכבה מול העצמה, קונברסיה מול דיסוציאציה

הפרעת האישיות ההיסטריונית מתאפיינת בשתי מגמות נוגדות: מגמה של עכבה (אינהיביציה) מול מגמה של העצמה (אקסיטציה). ההיסטריה מתאפיינת במהותה באמביוולנטיות (ולא כפי שנהוג לחשוב על בסיס הפסיכואנליזה כמבוססת על מיניות). האמביוולנטיות באה לידי ביטוי בהתנגשות של רצייה ואי-רצייה הגורר לשיתוק קונברסיבי. במידה והנטייה האישיותית של האדם נוטה להיות מופנית-פנים, אינטרוורטית, כלומר לעכבה, אזי השיתוק ילך והתעצם ויבוא לידי ביטוי בהמרה (קונברסיה) גופנית, או בהפרעות סומטיות ופסיכוסומטיות שונות. לעומת זאת, במידה והנטייה האישיותית של האדם היא יותר מופנית-חוץ, אקסטרוורטית, כלומר מעוררת, אזי האמביוולנטיות באה לידי פתרון באמצעות גודש של פנטזיות, התנהגות מוחצנת פתיינית, דברנות יתר ובמקביל גם הרגשת ריקות. המעבר מהפרעת אישיות היסטריונית לנוירוזה היסטרית הוא כמותי ולא איכותי, כלומר תלוי בעוצמה של תפקודי הנפש. באשר להיסטריה הממארת, טענתי הינה שמבנה האישיות של היסטריה ממארת, מתאפיין בו-זמנית גם במגמה של עוררות קיצונית (אקסיטציה) ואישיות מוחצנת, ובמקביל גם לעכבה קיצונית (אינהיביציה) ואישיות מופנמת. שתי מגמות קוטביות אלו מיילדות את ההיסטריה הממארת אשר קרובה למצבים פסיכוטיים. זה בא לידי ביטוי בפנטזיות מוגזמות, דומה למצבים מאניים, דיכאוניים ואחרים. לא לחינם נאמר לעיל שאנשי המקצוע הטוענים שקיימת היסטריה במלוא עוצמתה ומכנים זאת, בעקבות השפעתו של בולאס, "כהיסטריה ממארת", מדגישים שלעולם לא נדע כמה מן המאושפזים בבית חולים לחולי נפש אשר אובחנו כסכיזופרניים, מאני-דפרסיביים וגבוליים, היו למעשה היסטריים ממאירים.

פרולוג: התרת "הקשר הגורדי" האמביוולנטי אודות ההיסטריה

במאמר זה הוצג האירוע הדרמטי שבו הקהילה המדעית-פסיכיאטרית החליטה למחוק את הפרעת ההיסטריה מן הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית ולפרק אותה לשתי תתי-קבוצות: סומטית ודיסוציאטיבית. הסיבה לכך הינה שהקהילה הפסיכיאטרית הגיעה למסקנה שההיסטריה כמהות לא קיימת, בגלל ריבוי הסימפטומים השונים שמאפיינים אותה בו-זמנית או לסירוגין: מאניה, דיכאון, התקפי חרדה, תחלואות סומטיות, גודש של פנטזיות וכו'. השאלה היתה כיצד ניתן למצוא את המכנה המשותף לשלל הסימפטומים השונים באפיון ההיסטריה. טענתי הינה שאם מתייחסים להפרעה ההיסטרית על בסיס מהות קיומו של תפקוד הרצון, כאשר הרצון מתקיים תמיד במצב של אמביוולנטיות, אזי ניתן להבין את הולדתם וגלגולם של הסימפטומים המרובים בהיסטריה. האמביוולנטיות המאפיינת את האדם, עלולה להתעוות לעבר שיתוק קונברסיבי ומנגד, עלולה להתפרץ באופן פנטזמטי ואאופורי-מאני בכיוון דיסוציאטיבי. שתי מגמות אלו טומנות בחובן את ריבוי הסימפטומים שלכאורה שייכים לתחלואות נפשיות אחרות. לפנינו מטמורפוזה של הרצון העיוור (שופנהאואר), אשר אותו רצון מצוי לא רק באי-סיפוק תמידי (כפי שפרויד טען אודות אי-הנחת של התרבות) אלא, כפי שאני מדגיש אותו בקונפליקט האמביוולנטי הבלתי-פתיר המכונה באופן מטאפורי, הקשר הגורדי של "החמור של בורידן", אשר איננו מצליח להילחץ מן האמביוולנטיות ולבסוף מת מרעב. על מנת לא למות מרעב, נדרש החמור (כלומר האדם), לבצע עיוותים רצוניים, רגשיים וקוגניטיביים על מנת לבחור במגמה שתשחרר אותו מן השיתוק האמביוולנטי שנקלע אליו. ריבוי הסימפטומים מייצגים את אותה מגמה של הילחצות מן השיתוק האמביוולנטי.

חלק ה': האבחון הגרפולוגי של ההיסטריה

שלושת האשכולות של הפרעות האישיות (A,B,C) וההקבלה לתנועה, צורה וארגון

הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית מחלקת את הפרעות האישיות לשלוש קבוצות המכונות שלושה אשכולות: A, B, C. קבוצה ראשונה מתאפיינת בהפרעות אישיות של היסטריוניות, נרקיסיזם וציקלותימיות. קבוצה שנייה מתאפיינת בהפרעות אישיות של כפייתיות, חרדה הימנעותית ופרנואידיות. קבוצה שלישית מתאפיינת בהפרעות אישיות של סכיזואידיות, סכיצוטיפליות וגבוליות.

מבחינה גרפולוגית המבנה הבסיסי של כתב היד המתאפיין בשלישייה של ת.צ.א – תנועה, צורה וארגון, ואלו מייצגים בהקבלה את קיום של שלושת האשכולות A, B ו-C הקיימים באישיותו של האדם. שכן, התנועה מייצגת את הליבידו ההיסטריוני (A), הצורה מייצגת את המגמה הכפייתית (B). שכן, כתיבה מחייבת כתיבה על בסיס תקן ולא לחינם המושג קונפורמיות משמעו קון-עם, פורם-צורה. הארגון מייצג את המגמה הסכיזואידית (C) בעצם קיומו של השסע המתחייב בקליגרפיה התקנית ליצור רווחים בין האותיות, בין מילים, בין שורות ושוליים. ההיסטריה שייכת לאשכול A והיא באה לידי ביטוי בסימן הכתיבתי הדומיננטי והוא התנועה. כפי שאנו יודעים, התנועה איננה מספיקה כדי לתאר את התסמונת הכתיבתית של הפרעת האישיות ההיסטריונית.

הפרעת האישיות ההיסטריונית על פי התסמונת של טיפוס ט': אנרכי-יצרי

הפרעת האישיות ההיסטריונית באה לידי ביטוי מבחינה גרפולוגית בטיפוס המכונה על פי ישראל אודם, אנרכי-יצרי (טיפוס ט'). טיפוס זה מתאפיין באנרכיה יצרית עקב האמביוולנטיות בין רצייה מינית עזה לבין עכבות של פחדים, ביישנות, חוסר בטחון וכו'. לכאורה חזרנו להבנת ההיסטריה על בסיס פונקציית המין, אך לא כך הדבר. מי שקורא את התסמונת הגרפולוגית והפרשנות הפסיכולוגית שמתאר אודם אודות הטיפוס אנרכי-יצרי, שם לב שפונקציית הרצון מושפעת גם מן המיניות אך גם מן הזהות הלא מגובשת והרגשות הלביליים.

התסמונת הגרפולוגית של היסטריה קונברסיבית

במידה והתסמונת של טיפוס ט': אנרכי-יצרי, מתאפיינת במגמה אינטרוורטית של עכבת-יתר, באמצעות תשלובת של טיפוס ז': רפורמטורי, טיפוס ה': אוטיסטי וטיפוס ח': איובי-זאבי, אנו מקבלים את התסמונת של היסטריה קונברסיבית, אשר באה לידי ביטוי בהפרעות סומטיות או פסיכו-סומטיות וכלה בקונברסיות קשות של עיוורון ושיתוקים שונים בגוף. טיפוס ט' מקבל כיווץ של ז', ה', ו-ח' ואז מתחוללת מגמה של עכבה מינית עד כדי פריג'ידיות (אצל האישה), ואימפוטנטיות אצל הגבר, הימנעות סקסואלית, תחושת חנק, הסוואה של דיכאון עמוק. דבר זה גורר לסומטיזציה של קונברסיה.

התסמונת הגרפולוגית של היסטריה דיסוציאטיבית

לעומת זאת, במידה והתסמונת של טיפוס ט': אנרכי-יצרי, מתאפיינת במגמה אקסטרוורטית של עוררות יתר, באמצעות תשלובת של טיפוס ב': אינטגרטיבי, העצמת יתר לעבר טיפוס ג': אימפולסיבי ואינפלציה של טיפוס ו': נרקיסיסטי, אזי אנו מקבלים את התסמונת של היסטריה דיסוציאטיבית, אשר באה לידי ביטוי בגודש של פנטזיות, רגשנות יתר, מוחצנות מוגזמת לזולת, נטייה לדברנות פתיינית, הפגנה של רגשות עזים ומאור פנים עם סימפטיה יתרה המלווה בשקרנות נאיבית (לא מגמתית), עם תחושת ריקות פנימית. כמו כן, ההיסטריה הדיסוציאטיבית באה לידי ביטוי בחשיבה מבולבלת, בנטייה לשכחות, בנטייה לבריחה (פוגה) פיזית ממקום הימצאותו של האדם. מקבלים התנהגות דרמטית, הצפה של פנטזיות, עודף סקסואליזציה ופיתוי, היסטריה של חרדה, פוגה, מאניה ואאופוריה.

התסמונת הגרפולוגית של היסטריה ממארת

ההיסטריה הממארת באה לידי ביטוי מבחינת התסמונת הגרפולוגית, כאשר המגמה המוחצנת והמגמה המופנמת משתלבים יחדיו באופן קונפליקטואלי. כתב היד נוטה להתבטא בו-זמנית, גם בכתב גדול (טיפוס ו'), כתב מהיר ושלוח-רסן (טיפוס ג') אך גם באופן מנוגד, במבנה גיאומטרי של אותיות בקווים ישרים, זוויתיים ונוקשים (טיפוס ז'), לחץ כתיבה חודרני עמוק, עד כדי חריטה (טיפוס ה') או בלחץ כתיבתי עוויתי (טיפוס ח').

הגרפולוגית תאה לוינסון תארה בספרה את ההבדל בין מצב נורמטיבי למצב נוירוטי בכך שבמצב נורמטיבי רוב הסימנים מתאפיינים באיזון של כפיתה ושחרור בדרגות של פלוס 1 ומינוס 1, כלומר בניגודים לא מוקצנים. לעומת זאת, מצב נוירוטי מתאפיין באיזון של כפיתה ושחרור בדרגות של פלוס 3 מינוס 3 כלומר במצב מוקצן. טענתי הינה שההיסטריה הממארת מתאפיינת במפגש קונפליקטואלי קשה, כפי שתואר בפסקה הקודמת (קונפליקט בין מגמה של טיפוס ט', ב', ג', ו': אנרכי-יצרי, אינטגרטיבי, אימפולסיבי ונרקיסיסטי) למול מגמה נוגדת של טיפוס ט', ז', ה', ח': אנרכי-יצרי, רפורמטורי, אוטיסטי ואיובי-זאבי.

הדרכים השונות להיחלץ מן השיתוק האמביוולנטי על פי הגרפולוגיה

על פי אודם טיפוס ט' המכונה בשם המטאפורי: אנרכי-יצרי, מייצג למעשה אנרכיה שנובעת ממצוקה נפשית של אמביוולנטיות, כלומר של "רצייה מול איסור" הגורר לסחרחורת של מצבי רוח עקב אי-יכולת להילחץ מהסבך של הקשר הגורדי הלא פתור. על מנת להיחלץ מן השיתוק האמביוולנטי, נדרש האדם לחפש מסלולים של שחרור באמצעות פנטזיות (הטיפוס הנרקיסיסטי) או באמצעות מצב של דואינג-פרגמטי (הטיפוס האינטגרטיבי), או באמצעות בקרה ושליטה עצמית של רצון ברזל (הטיפוס הרפורמטורי). חוכמת הנפש לרפא את עצמה באה לידי ביטוי גם בתהליכים לא מודעים של רצון עיוור המחפש מסלולי ביטוי שונים, או לסירוגין באמצעות הרצון המודע והתכליתי, כפי שהוא מתאפיין באדם החושב (ההומו-סאפיינס) כפי שהוא בא לידי ביטוי בטיפוס ד', הטיפוס הרציונלי. הטיפוס הרציונלי מתאפיין כל-כולו באמביוולנטיות, אך היא נתונה בו-זמנית לוויסות רציונלי בגישה מפוקחת, ריאליסטית, ערכית וגם סטואית.

יצירת קשר

טלפון יגאל ורדי משרד
מספר טפון נייד יגאל ורדי
מייל יגאל ורדי

רחוב מתתיהו מנדל 3 ,רמת גן

ת.ד. 230 גבעתיים, מיקוד 53101

החברה נותנת שירותים אבחוניים באמצעות הגרפולוגיה למול מגוון של תעסוקות שונות במסגרת מיון כוח אדם לחברות עסקיות מסוגים שונים. האבחון הגרפולוגי מיושם על תעסוקות שונות כגון: מנכ"ל, סמנכ"ל כספים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל לוגיסטיקה, ראיית חשבון, ניהול חשבונות, עריכת דין, מכירות, מחסנאות, נהג/ת, פועל/ת יצור, איש/אשת מעבדה וכו'.

© כל הזכויות שמורות לד"ר יגאל ורדי